תרגיל נדנדה
מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.
הפרויקט השני והגדול בסמסטר הנוכחי היה "שם קוד: נדנדה". המנחים זורקים איזו מילה מפוצצת כמו שואב-אבק, נשק קר או נדנדה ובמודע/לא-מודע משפיעים על חייהם של למעלה מעשרים סטודנטים. במשך חודש שלם אתה נושם נדנדה, כאילו המילה וכל מה שהיא מייצגת מחובר אליך באינפוזיה. בהתחלה זה נעים וכיף, הגלגלים הקטנים בראש מסתובבים ותרים אחר רעיונות רעננים, ואט-אט המוח עובר ומתמקד ברעיון אחד, שבמשך חודש שלם יעבור זיכוך.
הנדנדה אותה אני בחרתי לעשות היא נדנדה מאוזנת (עלה-ורד), אך לא קלאסית.
יצאתי מתוך הצורה של הסוגרים המסולסלים { הנוטים על הצד, כאשר מרכזם ישמש כציר. הנדנוד יתקבל לא על-ידי ציר ברזל אנכי, אלא על-ידי גמישות של פלדה קפיצית, בדומה לקפיצים של רכב.
בשלב הזה, לאחר שהיה לי רעיון כללי, התחלתי לחשוב על דרכים ליישם אותו. רציתי שהמושבים יהיו מעץ או ממתכת.
ממתכת ירדתי בשלב די מוקדם, כי שמעתי שמערגל צינורות לוקח הרבה כסף וגם אני לא בטוח שזה חומר הגלם הכי כיפי לילדים בגן שעשועים.
בעץ היו שתי אופציות - עץ מלא שינוסר ויחתך לפי צורה, או למינציה - תהליך ארוך ומרתק שכל מעצב ומעצב-לעתיד חייב לעשות פעם אחת בחייו לפחות.
כמובן שהלכתי על הלמינציה, ונסעתי ל"פיטרו" באזור התעשייה בחולון כדי לשמוע קצת יותר על מגבלות התהליך מפי משה פיטרו.
אז מה זה בעצם למינציה? מדובר על כיפוף עץ והדבקתו מחדש, כדי לקבע אותו בצורה מסוימת. בונים שתי תבניות - זכר ונקבה, ומשאירים בינהם רווח מסוים, בתוך הרווח הזה שמים לבידי עץ דקים ובינהם דבק. סוגרים את התבניות ומפעילים לחץ (במפעל מסוגלים גם להפעיל קרני UV לקיצור התהליך בעזרת חימום הדבק). כשמשחררים את התבנית, לבידי העץ מקובעים בצורה החדשה. דוגמאות הכי בסיסיות ללמינציה הם כיסאות - כיסא בית-ספר סטנדרטי ואפילו הכיסא הנוח של איקאה.
משה הקים את מפעל הלמינציה בחולון לפני יותר מארבעים שנה, והוא עושה הכל בשביל לעזור לסטודנטים - ובחינם.
בתבנית שלי - הסוגריים המסולסלים - מדובר למעשה בשתי למינציות שנעמדות אחת מול השניה כמראה. משה הציע לי לבנות את התבנית בסדנא ולהביא אותה אליו, והוא יעשה לי את הלמינציה בחינם. אי אפשר לסרב לעיסקה כזו. כמה דקות אחר-כך הרמתי טלפון למחסן העץ והזמנתי MDF ליצירת התבניות.
במשך יומיים אני ואורית, חברה ללימודים שגם הנדנדה שלה מלמינציה, בנינו את התבניות. מדובר בתהליך ארוך ומתיש שכולל שלבים רבים. תחילה יש לחתוך את העץ לפלטות קטנות יותר, לאחר מכן לסמן את שתי התבניות (זכר ונקבה) ולחתוך בעזרת ג'יגסו בצורה לא מדויקת. השלב הבא הוא להתקרב כמה שיותר אל הצורה עם מסור סרט, והשלב הנוסף בעיבוד העץ הוא שיכפול הלוחות בעזרת רוטר, שמסוגל להעתיק לוחות עץ. סה"כ בכל תבנית היו בסביבות 30 לוחות. בסוף כל זה, יש להניח את כל הלוחות אחד ליד השני ולהעביר דרך כולם מוטות הברגה. לקינוח, שעות רבות של שיופים כדי ליישר את כל החלקים שזזו מילימטר או שניים.
שינוע התבניות מהסדנא אל פיטרו התברר אף הוא כמשימה לא פשוטה. שתי התבניות יחדיו שוקלות כמאתיים קילו. כשהגענו אל המפעל, משה הסתכל על התבנית שלי ואמר שלא ניתן לבצע אותה במפעל. המכונה שלהם מסוגלת להפעיל לחץ מכיוון אחד בלבד (מעלה-מטה) והתבנית שלי מצריכה לחץ משני הכיוונים.
יש שהיו מתבאסים למשמע הבשורה הזו, שכן משמעותה הוא שהלך עלי. לי, לעומת זאת, כל מה שעבר בראש זה שאצטרך לסחוב את התבנית חזרה לסדנא! וחוצמזה שנורא התבאסתי. הייתי צריך לבצע את הלמינציה בעצמי - לא פעם אחת, אם כי פעמיים, בלי מכבש שמפעיל לחצים אדירים - ובנוסף לתת לתבנית זמן ייבוש של 24 שעות ולא עשר דקות. מה שכן, משה הואיל בטובו לתת לי את הלבידים הדקים שירכיבו את הלמינציה שלי.
חזרתי לסדנא מסתוכל. השתוקקתי פעם אחת לבצע עבודה אצל בעל מקצוע, על כל המשתמע מכך. הנה פה ניתנה לי הזדמנות לעשות זאת בחינם, ואיני מסוגל. נגזר עלי כעת לבצע את הלמינציה בעצמי, וסביר להניח שכך היא גם תיראה.
בנקודה זו נחלצו לעזרתי חבריי לכיתה, שללא כל צל של ספק, לא הייתי מצליח לעשות מאומה ללא עזרתם. הם היו שם להרים אותי ברגעים הקשים ביותר, בהם חשבתי לקחת את הנדנדה ולדחוף אותה עמוק לתוך התחת של המנחים שלי. העמדנו את אחת התבניות על שני שרפרפים והתחלנו במריחת דבק על הלבידים, שלושה-עשר בסה"כ, בכל למינציה. כשסיימנו עם ההדבקה, הנחנו את התבנית השניה על-גבי הראשונה, והידקנו בעזרת קליבות וראצ'טים. הדבר החשוב ביותר היה לייצר לחץ מכל הכיוונים, כדי שהלבידים ידבקו.
כעת התרחשה טעות גורלית נוספת: כדי שהלבידים לא ידבקו לתבנית, שמנו בינם לבין התבנית יריעת ניילון דקה. זה גרם לכך שהעץ לא נשם והדבק לא התייבש. למזלי עלינו על הטעות הזו לאחר מספר שעות, והקדמנו תרופה למכה.
לאחר 24 שעות, בשבת בצהריים, הופענו בסדנא וחילצנו את הלמינציה מתוך התבניות. חזרנו על התהליך פעם נוספת ושיחררנו שוב ביום ראשון. כשכל זה נגמר, היה צורך בחיתוך צורני של העץ והדבקה נוספת של מקומות בעייתיים שבהם נוצר רווח בין הלבידים.
לסיום חיברתי את שתי הלמינציות לפלטות פלדה קפיצית שקיבלתי ממפעל "מתאון". גם שם יצאו גברים-גברים, ונתנו (וגם חתכו!) את הפלדה הקפיצית בחינם. צ'יפרתי אותם בבונבוניירת שוקולד, שיש לי ספקות שהיא שרדה את החום הכבד.
מה שיצא מהתרגיל הזה בסופו-של-דבר הוא מודל שלא עובד. אי אפשר לשבת עליו. הלמינציה תישבר, כי הלחץ שהופעל על התבנית לא היה חזק מספיק.
אבל.. קיבלתי נדנדה שונה, מיוחדת, שעברה תהליך התבגרות שאף אדם לא יתבייש בו.
כעת פני מופנות אל החופש. אני מקווה ללמוד בסמסטר הבא בחו"ל - דנמרק או הונגריה - ולמלא את המצברים.
בן לוחש משהו מתחת לשפם.